Are Jews Indigenous? I Don’t Know, and I Don’t Care.

On the danger of colonial history and the need for sovereign responsibility in the present.

[Hebrew Follows]

About ten years ago, I was studying the history of nationalism under Shlomo Sand at Tel Aviv University, just as he had published his polemic on the “invention” of the Jewish people. Throughout the semester, he would point toward the classroom door and claim that if we stepped outside right now, stopped a random passerby, and asked them if the Jewish Exile truly happened, the answer would be a resounding “yes.” To Shlomo, this was proof of a national myth’s success: a story so embedded that it had become an unquestioned memory.

Sand may not have convinced his critics; however, he was right about one thing: over the last decade, the question of “origin” has become the central axis of political discourse. This is not necessarily a linear development from the classic writings of Ernest Gellner or Benedict Anderson; rather, but a conceptual shift rooted in post-colonial theory, which sanctifies the concept of the “indigenous.” Since October 7th, this logic has seized total control of public debate: On the one hand, A prevailing progressive discourse presents Zionism as the embodiment of white European colonialism, while, on the other, supporters of Israel attempt to fight back by framing Zionism as an “indigenous” project of a people returning to their ancestral birthplace.

The Silent Victory of Progressive Discourse

In other words, the entire debate is now being conducted within a colonial conceptual framework that seeks to push the Sovereign Jew out of the game. By adopting “indigeneity,” Jews effectively adopt the language of their harshest critics, including the binary division between “oppressor” and “oppressed” and the belief that political legitimacy is derived solely from the distant past.

This is more than a conceptual error; it is a moral inversion. When historical origin becomes the primary criterion for legitimacy, responsibility retreats from the present and is cast into the past. In such a space, living human beings cease to be seen as autonomous moral agents, and politics itself stops being an arena of human decision, turning instead into a theology of guilt.

Zionism as a Modern Revolt Against Messianism
To understand why this framework is alien to Zionism, we must speak clearly. A Jewish presence existed in the Land of Israel for thousands of years, but it was primarily a religious one. Consequently, the Holy Land was an object of prayer and longing, not a theater for political sovereignty. Jewish existence was, in this sense, a life of waiting: passive and messianic.

Zionism fundamentally changed this. In revolting against religious messianism and the “exilic-Talmudic” life lived outside of history, it sought to craft a modern Jewish experience. In doing so, it transformed the Land of Israel from a sanctuary of waiting into a space of action, where Jews claim agency over their destiny, bodies, and souls, and enter the world as equals among equals.

Guided by the modern conviction that human beings (not God) drive history, Zionism did not seek to return to the age of David and Solomon, but to abandon a life governed by a sacred book in favor of human agency. Its sovereignty was therefore grounded not in Halacha or ancient monarchy, but in parliaments, civil law, technology, bureaucracy, and a modern army.

These conditions enabled the emergence of a modern language—Hebrew—and a new perception of time: a movement away from cyclical or messianic thinking toward an experience of creation that requires planning, effort, and the gradual building of a future. Concurrently, universal principles (citizenship, democracy, and human rights) were embraced to position Jewish existence not at the margins of modernity, but at its very core.

An Ethics of Responsibility versus an Archaeology of Blood

This is not a glorification of modernity. Even before Auschwitz, humans armed with science and bureaucracy proved capable of unprecedented atrocities. Secular Zionism did not deny this human fragility; it drew a singular conclusion from it: Jews can no longer entrust their fate to the moral promises of others. Instead, it offered sovereignty, not as a promise of redemption, but as the assumption of responsibility. It was an acknowledgment that institutions and political orders are not inherited fates, but products of human decision. From that moment on, the choice was in their hands.

This position calls for a fundamental rejection of moral frameworks that locate justice in “origins,” blood, or indigeneity. Such frameworks transfer moral agency from the living to the dead, from the urgency of the present to the authority of the archive. History warns that justice imagined in this way (especially when tethered to rigid identities) is not merely simplistic, but profoundly destructive, especially for Jews.

Between Memory and Future

On the campus where I studied nationalism, there once stood an Arab village called Sheikh Munis. Today, it houses a university that trains people of all faiths to be engineers, doctors, and scientists: subjects acting in the world and giving it new meaning. They are not “fixing” the past; they are building a present.

This may be a difficult stance to accept. To create a world is always to incur a cost, and no political existence is untouched by tragedy. Yet political agency does not flow from victimhood, but from the readiness to shoulder the weight of sovereignty and its consequences. Calls for “land restitution” rooted in ancient maps do not heal moral wounds; they erase the living present in deference to a sanctified past. What they produce is stagnation, not justice. A future, if one is to be built, must grow out of political decisions made by those who seek to end a conflict rather than inherit it.

This ethic of responsibility binds Israeli society as well. Sovereignty is not a gift bestowed once and for all, but a task renewed in every generation. It calls for preserving Zionism’s modern character and for resisting religious messianism that seeks to hand the present back to divine authority, hollowing out Jewish sovereignty from within.

Only from this modern perspective of responsibility can the past be overcome as a source of eternal injustice or eternal right. Just as one can be proud of New York City, one of the great achievements of human civilization, without living in infinite guilt, so too can Israelis be proud of the world they have created: the institutions, the knowledge, the culture, and the lives built here. Such pride is not a denial of tragedy, but a refusal to allow tragedy to become the organizing principle of the present.

This is not a cult of power, but a sober recognition that no alternative exists. Any worldview that sanctifies the past over the future, the dead over the living, and history over human agency cannot lead to reconciliation. It condemns politics to endless mourning and, ultimately, to destruction.

האם יהודים הם ילידים? אני לא יודע ולא אכפת לי.

על הסכנה שבהיסטוריה הקולוניאלית, והצורך באחריות ריבונית של ההווה

לפני כעשור למדתי את תולדות הלאומיות אצל שלמה זנד באוניברסיטת תל אביב, בדיוק כשפרסם את הפולמוס מעורר המחלוקת שלו על המצאת העם היהודי. אני זוכר כיצד במהלך הסמסטר נהג להצביע אל עבר דלת הכיתה ולטעון שאם נצא כעת החוצה, נעצור עובר אורח אקראי ונשאל אותו האם הגלות אכן התרחשה – התשובה תהיה “כן” מהדהד. כלומר, הוכחה להצלחתו הכבירה של מיתוס לאומי: סיפור שהוטמע כל כך עמוק, עד שהפך לזיכרון מובן מאליו.

זנד אולי לא הצליח לשכנע את מבקריו, אך בדבר אחד הוא צדק לחלוטין: בעשור האחרון שאלת ה”מקור” הפכה לציר המרכזי של השיח הפוליטי. אין מדובר בהכרח בהתפתחות לינארית מן הכתיבה הקלאסית של גלנר או אנדרסון, אלא דווקא בהעתקה רעיונית שמקורה בתיאוריה הפוסט־קולוניאלית, העכשווית המקדשת את מושג “היליד”. מאז 7 באוקטובר, לוגיקה זו, השתלטה כמעט לחלוטין על הדיון הציבורי: שיח פרוגרסיבי רווח מציג את הציונות כהתגלמות של קולוניאליזם לבן, בעוד שתומכי ישראל מנסים להשיב מלחמה שערה באמצעות הצגתה של הציונות כפרויקט “ילידי” – של עם השב אל מולדתו הקדומה.

הניצחון השקט של השיח הפרוגרסיבי

במילים אחרות, הוויכוח כולו מתנהל בתוך עולם מושגים קולוניאלי המבקש להוציא את היהודי הריבוני מחוץ למשחק. כלומר, אימוץ מושג “הילידיות” על ידי תומכי הציונות אינו אלא ניצחון שקט של השיח הפרוגרסיבי, המוביל לכך שיהודים מאמצים בפועל את שפת מבקריהם החריפים ביותר, כולל החלוקה הבינארית בין “מדכאים” ל“מדוכאים” והאמונה שלגיטימציה פוליטית נגזרת מן העבר הרחוק.

זו אינה רק טעות מושגית; זהו היפוך מוסרי. כאשר מקור היסטורי נעשה לקריטריון המרכזי ללגיטימציה, האחריות נסוגה מן ההווה ומושלכת אל העבר. במרחב כזה, בני אדם חיים חדלים להיתפס כסוכנים מוסריים אוטונומיים, והפוליטיקה עצמה חדלה להיות זירה של הכרעה אנושית והופכת לתיאולוגיה של אשמה.

הציונות כמרד מודרני במשיחיות

כדי להבין מדוע מסגרת זו זרה לציונות, יש לומר דברים ברורים. נוכחות יהודית בארץ ישראל התקיימה לאורך אלפי שנים, לרוב תחת שלטון זר, אך הייתה בעיקרה נוכחות דתית. ארץ הקודש נתפסה כמושא של תפילה וכיסופים, לא כזירה של ריבונות פוליטית. הקיום היהודי היה, במובן זה, קיום של המתנה: פסיבי ומשיחי.

הציונות שינתה מציאות זו מן היסוד. היא מרדה הן במשיחיות הדתית והן בקיום התלמודי־גלותי שנתפס כקיום מחוץ להיסטוריה, במטרה לעצב חוויה יהודית מודרנית. לפיכך, היא הפכה את ארץ ישראל לא רק למקום מקלט, אלא בעיקר לזירה של חוויה אקטיבית: מרחב שבו יהודים מבקשים לשלוט בגורלם, בגופם ובנפשם, ובאמצעות זאת להשתלב בעולם כשווים בין שווים.

מתוך תפיסה מודרנית הרואה באדם (ולא באל) את מנוע ההיסטוריה, הציונות לא שאפה לחזור לימי דוד ושלמה, אלא לנטוש קיום שבו העתיד מוכתב על ידי ספר קדוש, ולהעמיד במקומו סוכנות אנושית. לפיכך, הריבונות הציונית לא נבנתה על הלכה או מלוכה, אלא על פרלמנט, משפט אזרחי, טכנולוגיה, בירוקרטיה וצבא מודרני.

תנאים אלה אפשרו את עיצובה של שפה מודרנית (עברית) ואת אימוצה של תפיסת זמן חדשה: מעבר מחשיבה משיחית או מחזורית לחוויה של יצירה, המחייבת תכנון, מאמץ ובנייה הדרגתית של עתיד. בצד זאת אומצו גם עקרונות אוניברסליים (אזרחות, דמוקרטיה וזכויות אדם) שנועדו למקם את הקיום היהודי לא כחריג למודרנה, אלא כחלק פעיל מליבתה.

אתיקה של אחריות מול ארכיאולוגיה של דם

אין כאן האדרה של המודרנה. עוד לפני אושוויץ, בני אדם חמושים במדע, תבונה וביורוקרטיה היו מסוגלים למעשי זוועה חסרי תקדים. הציונות החילונית לא הכחישה את השבריריות האנושית הזו, אלא הסיקה ממנה מסקנה אחת: יהודים אינם יכולים עוד להפקיד את גורלם בידי הבטחות מוסריות של אחרים. תחת זאת היא הציעה ריבונות – לא כהבטחה לגאולה, אלא כנטילת אחריות. זו הייתה הכרה בכך שמוסדות, זהויות וסדרים פוליטיים אינם גזירות גורל שעברו בירושה, אלא תוצר של הכרעה אנושית. מרגע זה, הבחירה הייתה בידיהם.

מתוך עמדה זו נובעת דחייה עקרונית של מסגרות מוסריות המבקשות לעגן צדק פוליטי ב”מקור”, בדם או בילידיות. תפיסות אלו מעבירות את הסוכנות המוסרית מן החיים אל המתים, מן ההווה אל הארכיון. ההיסטוריה מלמדת שצדק כזה (במיוחד כשהוא כרוך בחלוקות זהות נוקשות) אינו רק פשטני, אלא הרסני. במיוחד ליהודים.

בין זיכרון לעתיד

בקמפוס שבו למדתי על לאומיות שכן בעבר כפר ערבי בשם שייח’ מוניס. כיום ניצבת בו אוניברסיטה המכשירה בני אדם מכל הדתות להיות מהנדסים, רופאים, אמנים ואנשי מדע: סובייקטים הפועלים בעולם ונותנים לו משמעות חדשה. הם אינם מתקנים עבר; הם בונים הווה.

ייתכן שזו עמדה שאינה קלה לעיכול. יצירה של עולם תמיד כרוכה במחיר. אין קיום פוליטי ללא טרגדיה. אך סוכנות פוליטית אינה נובעת מעמדת הקורבן, אלא מן הנכונות לשאת בריבונות ובהשלכותיה. רעיונות של “השבת אדמות” אינם תיקון מוסרי, אלא ביטול של הווה חי בשם עבר מקודש. הם אינם מייצרים צדק, אלא קיפאון. הסדרים עתידיים, אם יהיו, לא יוכלו לנבוע מכפרה היסטורית, אלא מהכרעות פוליטיות של בני אדם המבקשים לסיים סכסוך, ולא להורישו.

אתיקת האחריות מחייבת גם את החברה הישראלית עצמה. ריבונות אינה זכות שניתנה פעם אחת ולתמיד, אלא משימה מתמשכת: שמירה על אופייה המודרני של הציונות, ועל היכולת להבחין בין אחריות אנושית לבין משיחיות דתית המבקשת לשוב ולהפקיד את ההווה בידי הדת, ובכך לפרק את הריבונות היהודית מבפנים.

רק תפיסה של אחריות מאפשרת להתגבר על העבר כמקור לעוול או לצדק נצחי. כשם שאפשר להיות גאים בניו יורק, אחד ההישגים המדהימים של המין האנושי, מבלי לחיות באשמה אינסופית, כך יכולים ישראלים להיות גאים בעולם שיצרו: במוסדות, בידע, בתרבות ובחיים שנבנו כאן. גאווה כזו אינה שלילת טרגדיה, אלא סירוב להפוך אותה לעיקרון מארגן של ההווה.